החלטה בתיק ת"א 1409/07

בפני בקשה מטעם הנתבעים (להלן: " המבקשים") לדחיית תביעתה של הגב' ציונה אהרון, התובעת בת.א 1410/08 (להלן:" המשיבה") כתלויה, על הסף.

לטענת המבקשים, לבית המשפט סמכות קנויה להורות על דחיית התביעה מן הטעם שהמחלוקת המונחת לפניי הוכרעה זה מכבר בפסק דין חלוט של בית משפט לענייני משפחה באשדוד, קרי יש לדחות את תביעתה של המשיבה מחמת מעשה בית דין.

לטענתם, תביעתה של המשיבה יכולה להתקבל רק במידה ויהיה בידה להוכיח כי בזמנים הרלוונטיים היא הייתה הידועה בציבור של המנוח ואולם, טענה זו הוכרעה באופן חד משמעי ע"י כב' הש' גולן בבית משפט לענייני משפחה במסגרת ת.ע 381/07- התנגדות שהגישה המשיבה שם לבקשה למתן צו ירושה שהגישו התובעים 2-4.  על פסק דין זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה, ובקשת רשות הערעור, נדחתה גם היא.

לטענת המשיבים, בשים לב לדברים אלו, ובשים לב לקביעת בית המשפט העליון בע"א 2000/97 לפיה ישנה התאמה בין פרשנות המונח "בן זוג" שבסעיף 55 לחוק הירושה לבין פרשנות המונח "בן זוג" בסעיף 78 לפקודת הנזיקין, ונוכח היות פסק דין פסק דין חפצא והוא שריר וקיים כלפי כולי עלמא, ולא רק בין הצדדים להתדיינות, יש לדחות את תביעתה של המשיבה כתלויה, שכן פסק הדין לענייני משפחה מהווה מעשה בית דין בעניין זה.

התובעים 1-4 בת.א 1409/09 מצטרפים גם הם לבקשת המבקשים, מהטעמים אשר פורטו בבקשת המבקשים ומציינים, בין היתר, כי השארת התביעה על כנה, משמעה שמיעת כל הראיות שכבר נשמעו בסוגיה זו בפני בית המשפט אחר, משך שנתיים, מחדש, על מנת שבית המשפט יכריע בסוגיה שכבר הוכרעה, דבר אשר יגרום לבזבוז זמן שיפוטי יקר משאבים. עוד הם טוענים כי באופן תיאורטי, יכול להיווצר מצב אבסורדי שבו בית משפט זה יקבע כי המשיבה הייתה בת הזוג של המנוח, וזאת בניגוד גמור לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה בסוגייה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הגם ומחיקה על הסף מחמת בית דין נועדה במקורה ליישם כלל משפטי של יציבות, כשבאים להחליט בין אמת ליציב, האמת עדיפה.

לטענתה, לא היה באפשרותה להביא את כל עדיה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, חלקם מסיבות שאינם בשליטתה, וסיבה זו כשלעצמה מאפשרת פתיחת ההליך מחדש.

לטענתה, אין גם זהות בין שני הצדדים בהליך המשפטי המתנהל כאן לבין ההליך שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, הזכויות הן שונות, פסק הדין הינו רק אחד ממסכת הראיות  בבקשה למחיקה על הסף ובית המשפט מתבקש להתייחס לתצהירים שונים המעידים על היותה של התובעת בעבר ידועה בציבור של המנוח.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, באתי למסקנה כי דים הבקשה להתקבל.

בהתאם לתקנה תקנה 101 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") רשאי בית המשפט, בכל עת, לדחות תובענה מחמת מעשה בית דין.

מעשה בית דין

כלל מעשה בית דין מורכב משני ענפי משנה: השתק עילה והשתק פלוגתא. המשמעות המעשית של כלל מעשה בית דין היא, כי בעלי דין, חליפיהם ומי שעומד "בקרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין, מנוע מלשוב ולהתדיין בעילת תביעה, או בפלוגתא, אשר הוכרעה לגופו של עניין, בפסק דין תקף וסופי שניתן ע"י בית משפט מוסמך. (ראו דברי הנשיא אגרנט בע"א 246/66, קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583-584 (1968)).

וכדברי המלומדת נינה זלצמן:

"כלל מעשה בית-דין ( res judicata ) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או  כל מי שהוא ביחסי  קרבה משפטית עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי 3 (1991), פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

ביסודו של כלל מעשה בית דין, על שני ענפיו, עומד עקרון סופיות הדיון. עיקרי השיקולים עליהם מושתת עקרון זה, אשר מכוחם יש לגזור אפוא, היקף תחולת הכלל והגדרתו, הם: האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי, ובכלל זה: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית, שמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית, תוך הבטחת יציבות וודאות לגבי כוחו המחייב של המעשה השיפוטי ומניעת החלטות סותרות באותו עניין, ע"י מותבים שונים, מתן הזדמנות שווה לכל אדם, להביא עניינו לפני בית המשפט.

שיקול נוסף עניינו עשיית צדק עם הפרט, במובן זה שבעל הדין שכנגד, לא יוטרד פעם אחר פעם בשל עילה או פלוגתא, בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר.

יחד עם זאת, יוער, כי עקרון סופיות הדיון אינו מוחלט ולבית משפט מסור שיקול דעת להימנע מלהפעילו, מקום ששיקולי צדק יחייבו זאת. כך למשל, כאשר לבעל דין לא הייתה הזדמנות ראויה לשטוח טענותיו בבית המשפט (ראה: ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשון לציון פ"ד נא(1) 68 (1997)).

בענייננו, טוענים המבקשים כי בית המשפט לענייני משפחה כבר הכריע בשאלת היות המשיבה ידועתו בציבור של המנוח אם לאו, ומשכך, אין לדון בשאלת היותה של ההמשיבה תלויה במנוח מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין.

טענת השתק פלוגתא